"את מאוד... אה, נחמדה", סיכם מנחה הטלוויזיה גבי גזית בראיון שלו לפני כמה חודשים עם התגלית האחרונה של כישרונות בישראל - הציירת ילידת חיפה לימור מטיסיס ברנע. גזית נשמע מבולבל במקצת, כנראה התקשה ליישב את הופעתה השלווה של האמנית עם הנועזות שבעבודותיה.

ובכן, היא בהחלט נחמדה. ובכל זאת, בעשר השנים האחרונות היא סובלת ממחלה אוטו-אימונית כרונית בשם זאבת (לופוס), עובדה שהעיתונאית שרי מקובר בחרה להדגיש בכתבה שלה על מטיסיס שפורסמה במעריב בקיץ האחרון.

למרות שצרותיהם של ציירים גדולים רבים היו אחראים חלקית לכיוון ההתפתחות האמנותית שלהם - כמו ואן גוך, מודיליאני, טולוז-לוטרק, פרידה קאלו ומטיסיס כמעט שמו של מאטיס, שהיה חם מזג באופן חולני - מצבה של מטיסיס חסם בהתחלה את הרדיפה אחר הכישרון שלה.

עם זאת, למרות מחלתה, היא לא השתנתה הרבה מאז שפגשתי אותה לראשונה כסטודנטית צעירה לאמנות בגרמניה. לאחר לימודי עיצוב גרפי במכללת נרי בלומפילד בחיפה, בילתה מטיסיס ארבע שנים בבית הספר לאמנות ועיצוב בקלן ולמדה בהמשך אצל פרופסור קלאפק באקדמיה לאמנות בדיסלדורף בעקבות ביקור לימודי באיטליה ותערוכות בקלן ובווינה.

ב-1986 חזרה לישראל ולמדה במכללת נרי בלומפילד, שם בילתה ארבע שנים בלימודי עיצוב אופנה. בערך בזמן שסיימה את לימודיה, נאמר לה שהיא חולה. היא עבדה כמעצבת אופנה לפרקי זמן קצרים - אך הפסיקה לצייר. במשך כמעט עשור, דבר לא יצא מהסטודיו שלה. בינתיים נישאה ליוסף ברנע, עברה להתגורר במודיעין וגידלה את בנה תומר שכיום בן עשר. כשהיא נשאלת מדוע פתאום נטלה את המכחול שוב, היא פשוט משיבה, "הרגשתי שהגיע הזמן..."

עם הגזרה הקלה שלה וההתנהגות העדינה, אפשר לקרוא לה "פטיט", ובכל זאת הציורים שלה הם הכל חוץ. הם קנבסים גדולים, צבעוניים ומרשימים שנעשו עם חוש חד של צורה וצבע וכישרון עם צבעים ומברשות, מה שמסביר את הריאליזם החי של העיבודים שלה. מטיסיס מציירת בסגנון קלאסי המתוארך לתקופת הרנסנס.

דברים לא באים לה בקלות, ובהיותה רצינית לגבי האמנות שלה, מטיסיס מתחבטת בה באינטנסיביות. היא משקיעה הרבה בעבודתה ורואים זאת בבירור באיכות שהיא משיגה, למשל, בעבודה ״מלחמת שוורים״ שמראה מלחמת שוורים באיבריה, בהשראת ארנסט המינגווי: אדם וחיה, חיים ומוות. במשך ימים, הביאה מטיסיס צרור ורדים טרי לסטודיו שלה כדי שיונצחו בשמן על בד, מכיוון שהיא הרגישה שהם נפתחים מהר מדי מכדי שהיא תצייר אותם כמו שצריך. אזי, הם נראים כל כך אמיתיים שמתפתים להוציא אותם מהציור ולהכניס אותם למים.

העבודה ״זכרונות״ שבה מטיסיס כיסתה את פניה של הדוגמנית בפרפרים צבעוניים, היא לא רק הומאז' לאמנות ציורי הגוף - אלא גם מצביעה על פריחות העור שהן סימפטום למחלתה ולרוב לובשות צורה של פרפרים.

העבודות ״אופנה ופופ״ חושפות את הרקע של מטיסיס בעיצוב אופנה, כמו גם את השאיפה שלה לחופש מהשלשלאות של נכותה ומעכבות החברה. בהתבסס על ההיסטוריה המשפחתית שלה והאופן שבו סבתא רבא, סבתה ואמה נהגו להתלבש, הציור מתאר את התפתחות אופנת הנשים מבגדים צמודים, מגבילים וחונקים למגוון רחב הרבה יותר של בגדים משחררים ואווריריים.

מגוון הנושאים של עבודתה של מטיסיס משקף בבירור את עיסוקיה: חייה, משפחתה ומחלתה. וכמובן, העניין העמוק שלה בכל האמנויות - ריקוד, אופנה ועיצוב.

אז בסופו של דבר, האם המחלה של מטיסיס אכן מכוונת את האמנות שלה? זו עדיין שאלה שקשה לענות עליה. בהחלט יש בגרות חדשה בציוריה האחרונים בהשוואה לעבודותיה המוקדמות; יש להם עומק רב יותר הן במבנה והן ברוח, בפירוט ובהרכב הכולל, אשר עשוי לנבוע בחלקו מסבלה. עם זאת, מקורות הכישרון שלה הם מרובים וככאלה, אולי לעולם לא נדע...